אסף, 1964, נולד ברמת גן . בן יחיד בין ארבע אחיות, אב ליאיר וזואי, מתגורר ויוצר בתל אביב.

בסון סיים לימודי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב בקולנוע וטלוויזיה, אמנויות ופילוסופיה של המזרח. מאחוריו עשייה מרובת שנים בתחום הקולנוע והטלויזיה כיוצר ובמאי סרטים בערוצים השונים.

 מגיל 13 טבל בעולם התיאטרון והמוסיקה. כנער - שחקן בתיאטרון הלאומי "הבימה" שם גדל בתוך סביבה רוחשת תרבות ואמנות ישראלית. הוא זוכר כשהיה בן ארבע מציץ לתוך חלון מרתף של הצייר המסתורי מהשכונה, מורח צבעי שמן עזים על גבי בדים לבנים. הוא שאב אל קרבו את ריח הטרפנטין והשמן הארומתי באוויר שנבע משפורפרות הצבע המפוזרות מסביב. שם אהב להיות ושם גם מצא את המרחב השקט של הביטחון הקיומי.

רק בשנת 2015 אסף החל לצייר, כשהחליט לשחרר את עצמו מהעיסוק הסיזיפי של העבודה בהוראת הקולנוע והאמנות ולקחת חופש וליצור.

את הבית שלו הפך לאולפן טלוויזיה עם נוף מופשט ומשתנה מדי יום. המוסיקה "מצוירת" בצבעים על הבד ומנגנת בדממה גם כשהיא נפסקת. היא מנצחת על פריימים, סצינות ושוטים עלומים שנמשחים בשמן צבעוני טהור על המסך הלבן. זה חומר הגלם ממנו עשוי הקולנוע שלו. התפאורות נוצרות ומשתנות מדי יום - מספרות את הסיפור שלו.

אסף משתמש בכרטיסי אשראי במקום מכחולים ככלי עבודה. בעולם חומרני עם שליטת התאגידים בכל תחומי החיים, כרטיס האשראי האישי הופך את האדם לבעל זהות נוספת - נשלטת כלכלית וחומרית. אצל בסון יוצא הכרטיס הפלסטי מתחום הייעוד שלו ומשמש מברשת לבריאת עולם אחר. פתוח, שולט חופשי ולא כבול.

בכל יצירה הוא מגלה את עצמו מחדש. כאוטודידקט לא חש מחויבות לאסכולה כלשהי. אם כי מרסל דושאן וג'קסון פולוק היוו עבורו מקור השראה נרחב לביטוי "עשיית המעשה" האמנותי האישי שלו.

בתערוכה זו נבחרו יצירות בשלוש סדרות.

סידרה אחת בסגנון מופשט אימפולסיבי - אקספרסיבי. היצירות מאופיינות בקווים ותנועות גסות וחזקות, צבעוניות מאד, שנראה כמו זועקות את פנים הנפש.

סידרה שניה - סגנון מופשט - סוריאליסטי. האמן צייר דמויות גרוטסקיות הנראות מוחשיות ואמיתיות ללא שמירה על פרופורציות או פרספקטיבה. את ההשראה הוא מקבל ממצבי רוח ומפילוסופיית חיים משלו  שהוא מאמין בה.

הסידרה השלישית עם אפקט ייחודי מקווקו שהוא יוצר עם הכרטיס המשמש אותו כשפכטל מוכר. הוא חותך את הצבע ברצף שהוא מחליט עליו ובכיוונים שונים.  תוך כדי עבודה מזוהים דימויים ריאליסטיים מבלי שהתכוון, הגורמים להטעיה אופטית, כי כשהוא מתרחק מהציור שלו הוא מגלה ממיקום שונה דמות אנושית, חיה או אובייקט דומם הנע בתוך היצירה מעצמו.

הוא מחליט לחזק את הדמות. מדגיש עיניים, פה, סנטר, או שיער - והכל באמצעות הכרטיס שמלווה אותו בכל יצירותיו ולא משנה באיזו סידרה.

בתערוכה מוצגת היצירה: "חסדי שמיים". האוצרת לורי פשניצה שאלה את אסף לגבי אותם חסדים שהשמיים המטירו עליו ונעניתי על פי הפילוסופיה שלו, שקיימים רגעי אמת של אי נחת שתוקפם שבועות, חודשים או אפילו שנים. רובנו חווים רגעים כאלה בשל נסיבות החיים ולעיתים הם מהווים את ההזדמנויות הגדולות ביותר לקפיצות מטאוריות בצמיחה האישית של כל אחד מאיתנו. מה שחשוב ברגעים האלה הוא גילוף הנינוחות הרגילה וחשיפת היכולת שלנו להתמודד או שלא להתמודד עם האמת. היכולת לראות ולא להתהלך כעיוורים - היא מתנה המהווה את כל פילוסופית החיים שלנו.

שם התערוכה "כובד רוך" נבחר מלידת היצירה הקרויה בשם זה ומוצגת בתערוכה. על פי בסון במרחב שבין העולם הגשמי החיצוני לבין העולם הפנימי נמצא הכוח של רוח האדם. צורם לו כשמשתמשים בביטוי "כובד ראש". המובן מצביע על מחלת רצינות ואנחנו צריכים למצוא את הקלילות, הרוך והאהבה במקום שבו כוח המשיכה ממילא מתקיים עלינו.

אסף בסון השתתף בחמש תערוכות:

2015 - תערוכה קבוצתית "מיוזיק" בתיאטרון ירושלים. אוצרת: נוגה ארד איילון.

2016 - "בחותם בסון". תערוכת יחיד בגלריית בית רובינשטיין. אוצרת: לורי פשניצה.

2016 - תערוכת יחיד במתחם צמרת G תל אביב. אוצרת ומפיקה: טל לביא.

2016 - תערוכה אינטראקטיבית בקניון רמת אביב. אוצרת ומפיקה: טל לביא.

2017 - "כובד רוך" - תערוכת יחיד בגלריית מגדל W. אוצרת: לורי פשניצה.

עד היום בסון מכר את רוב יצירותיו בארץ ובעולם דרך התערוכות השונות וההזמנות מחו"ל.

בסון משתמש בשפה אמנותית אוטודידקטית שופעת צבע ואמצעי הבעה, הוא מתעתע בחשיפת סגנונו. פעם מתקרב לפיגורטיבי ופעם מתרחק ומתבצר באזור הבטוח שלו וחוזר חלילה.

אין הוא מקבל עליו מוסכמות ומבשיל מתערוכה לתערוכה. אם פעם צייר רק בצבעים עזים ולעיתים אף אלימים, היום הוא נרגע מעט, מתרחק מאזורי סכנה. הוא יוצר ומייצר מין קדושה שמוצאת את מקומה ביצירה ומושפעת מגורמים רוחניים בעיקר. בסון בעל העין החודרנית והיכולת להתבונן ולהבחין בצורות וצבעים שלא כל עין רגילה מסוגלת להבחין בהם, מעלה את הבחנותיו על הבד, יוצר מתוך אימפולס כשהמוזה מבעבעת בתוכו עד לתוצאה הסופית שנושאת אותנו בכישרון רב בין מבוכים, בין קווים ותוואים, אל מגרש המשחקים של הנפש.